מר אנתוני גילבי, חמו של הכותב, נפטר מעט לפני גיל 80, עקב גידול סרטני. לאחר ניתוח שבו הובהר כי הגידול אינו ניתן עוד לטיפול, הוסבר לו כי אין טיפול נוסף, והוא טופל, בהסכמתו ובהסכמת משפחתו, בהתאם לפרוטוקול LCPי(Liverpool Care Pathway), שפותח על מנת לאפשר למטופל מוות מכובד יותר. הטיפול באינסולין ובאנטיביוטיקה הופסק, כמו גם ההזנה הוורידית, וניתן רק טיפול נגד כאב ובחילה. מר גילבי הועבר מיחידת הטיפול הנמרץ הגדושה במכשירים מצפצפים לחדר שקט. הוא נפטר כעבור שישה ימים.
עוד בעניין דומה
חולים סופניים (אילוסטרציה)
בית החולים יכול היה להאריך את חייו של מר גילבי למשך זמן מה, באמצעות המשך טיפול באינסולין, אנטיביוטיקה ודיאליזה, אך נמנע מכך. פרוטוקול LCP פותח בשנות ה-90 ב-Liverpool Cancer facility, כדרך הומאנית יותר למות בהשוואה לניסיון הנואש להארכת החיים. “שבועת היפוקרטס מניעה קלינאים להמשיך בטיפול לכל אורך הדרך, עד רגע המוות עצמו" אומר סר תומס יוז-הלט (Thomas Hughes-Hallet), שהיה עד לאחרונה ראש המכון שבו פותחה השיטה. לדבריו פרוטוקול ה-LCP מביא לבתי החולים את השיטות הנהוגות בהוספיסים "לא מדובר בהאצה של המוות, אלא בהכרה בעובדה שהאדם עומד למות, והצעת אפשרויות בחירה, המטופל נשאל למשל, האם תעדיף מסיכת חמצן על פניך או שתעדיף להיות מסוגל לנשק את אשתך".
הפרוטוקול מקובל כיום במרבית בתי החולים בבריטניה, ובכמה מדינות נוספות. הוא מצריך שיתוף פעולה של כלל הצוות הרפואי (רופאים, אחיות וגורמים סוציאליים). הפרוטוקול אינו נמצא בשימוש בארה"ב – טיפול הומאני בסוף החיים נכנס לשימוש בטיפול בסרטן, ללא תשומת לב ציבורית, אך לא במחלות אחרות. המחבר מייחס זאת להתנגדותם של גורמים דתיים ופוליטיים, בשם "קדושת החיים". גם בבריטניה נרשמו התקפות ציבוריות על הפרוטוקול בשם קדושת החיים, בטענה כי הוא מקביל במידה מסוימת להמתת חסד. סקרים בקרב בני משפחתם של מטופלים בפרוטוקול מעידים על שביעות רצון גבוהה מאוד.
היבט נוסף בהקשר זה הוא הצד הכלכלי. תומכי פרוטוקול מסוג זה בארה"ב משתמשים במקרים רבים בטיעונים כלכליים – ההוצאה הגבוהה על טיפולים רפואיים בסוף החיים, שעשויה להימנע. לדברי אנשי המקצוע בבריטניה, ההשפעה הכלכלית של הפעלת פרוטוקול זה מעולם לא נבחנה. סר יוז-הלט סבור כי אי אפשר להעז לבחון את ההשלכה הכלכלית "גם כך הושמעו בתקשורת טענות כי מדובר בדרך להרוג מטופלים מהר יותר על מנת לפנות מיטות בבתי החולים. כניסה לוויכוח לגבי השלכה כלכלית עלולה לאיים על התכנית כולה".
מר גילבי בילה את ששת ימיו האחרונים כשהוא בהכרה רק לסירוגין, ומטופל במורפיום. הוא הספיק להתבדח ולשוחח עם בני משפחתו, ולבצע טקס דתי. הוא מת באופן מכובד, כשהוא מוכן לכך. "נלחמתי במוות זמן כה רב", אמר לאשתו, "הכניעה לו היא הקלה גדולה".
ערכה: ד"ר ורד פרכטר
מקור:
http://www.nytimes.com/2012/10/08/opinion/keller-how-to-die.html
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
