• יו"ר: פרופ' חגי לוין
  • מזכיר האיגוד: ד"ר ערן קופל
  • גזבר: פרופ' נדב דוידוביץ'
  • חברת ועד: ד"ר מאיה לבנטר-רוברטס
  • חברת ועד: ד"ר מיכל ברומברג
  • ועדת ביקורת: ד"ר עמוס מור, פרופ' אילנה בלמקר, פרופ' ליטל קינן בוקר
מגזין

אתיקה רפואית ביהדות, הלכה והחוק הישראלי

טיפול רפואי לקראת קץ החיים, הפלות וטיפולי פוריות, סוגיות המוות המוחי ואיברים להשתלה בראי ההלכה. "דוקטורס אונלי" מביא פרק מספרו החדש של פרופ' יחיאל מיכל בר אילן, המציג את השיח ההלכתי ואת התפתחות המשפט הרפואי הישראלי

"אתיקה רפואית ביהדות - היסטוריה, הלכה והחוק הישראלי", ספר חדש בהוצאת מאגנס, מאת פרופ' יחיאל מיכל בר אילן, מציג את השיח ההלכתי ואת התפתחותו של המשפט הרפואי הישראלי. הספר עוסק בטיפול רפואי לקראת קץ החיים, בהפלות ובטיפולי פוריות, ונוטל חלק בדיונים המתמשכים בסוגיות המוות המוחי ושוק האיברים להשתלה. הספר דן בהרחבה במוסר המיני ביהדות ובקשריו למדיקליזציה של הפוריות וההלכה עצמה.

פרופ' יחיאל מיכל בר אילן

פרופ' בר אילן מציג גם את התיאולוגיה והרוחניות של ההלכה הרפואית היהודית, את אחריות הקהילה לטיפול רפואי ואת חברות ביקור החולים, שמילאו תפקיד מרכזי בקהילות יהודיות עד לראשית המאה ה-20. הספר לא רק מציג את האתיקה היהודית לאנשי המקצועות הרפואיים ולקהל התורני והמשכיל בכללותו, אלא גם מבהיר את ההלכה על רקע הפילוסופיה המשפטית וההיסטוריה החברתית ומציג תובנות בדבר עצם מהותה של ההלכה ודרכי תפקודה בחברה.

פרופ' בר אילן הוא מומחה לרפואה פנימית ופרופסור חבר לחינוך רפואי בבית הספר לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב. הוא קיבל תואר דוקטור לרפואה מהטכניון ותואר שני באתיקה רפואית מאוניברסיטת לוּבֶן בבלגיה. ספרו הראשון, "על כבוד האדם, זכויות אדם ואחריות", ראה אור באנגלית ב־2012. Human Dignity, Human Rights, and Responsibility: The New Language of Global Bioethics and Biolaw. זוהי מהדורה מתוקנת, מעודכנת, מורחבת ומותאמת לציבור הישראלי של הספר שיצא באנגלית ב־2014.

"דוקטורס אונלי" בחר לפרסם את הפרק "השתלות לב בישראל":

שנה לאחר השתלת הלב הראשונה בעולם, וזמן קצר אחרי פרסום דו"ח הרווארד על מוות מוחי בדצמבר 1968, נטל צוות כירורגים בבית החולים בילינסון בראשותו של ד"ר מוריס לוי את לבו של מוכה שבץ וביצע את השתלת הלב הראשונה בישראל. העיתונות תיארה את הניתוח כ"סודי", ולא נמסרו שום פרטים על "התורם" (המרכאות במקור).[1] לא נמסרו פרטים גם על הדרך שבה נקבע המוות, אולם אין סיבה להניח כי הדבר נעשה שלא בהתאמה עם הצהרת סידני של ארגון הרופאים העולמי ועם ה"משולש" של הרווארד. לוי הכיר כנראה את המקרה מהדסה, ומקרים דומים של נפגעי טראומה צעירים שהתאוששו אף על פי שהיה אפשר לאבחן אותם כמתים. ייתכן שהוא סבר כי אפשרות שכזאת אינה מעשית בנסיבותיו של אדם מבוגר שלקה בשבץ מוחי.

המושתל, פקיד בן 41 מיפו, מת כעבור שבועיים. זו הייתה השתלת הלב המאה, פחות או יותר, בעולם כולו. משפחת ה"תורם" התקוממה משום שלא נתבקשה הסכמתה, ומשום שהנהלת בית החולים שיקרה בתחילה לבני המשפחה והכחישה שלבו של אביהם נלקח להשתלה.[2] ב־25 בדצמבר 1968, בתשובה לשאילתא של ח"כ שלמה לורנץ מאגודת ישראל, הודיע שר הבריאות ישראל ברזילי (מפ"ם) לכנסת שההשתלה בוצעה בהתאם לחוק האנטומיה והפתולוגיה;[3] החוק מסמיך רופאים מומחים לעשות שימוש בגופת מת, גם בלי הסכמה, כל אימת שהדבר נחוץ להצלת חיים. ואילו הרב משה שטרנבוך מבית הדין של העדה החרדית הוקיע את המעשה במילים שאינן משתמעות לשתי פנים, כרצח שבוצע בידי רופאים פזיזים ורודפי תהילה.[4]

ב־1 בפברואר 1969, במהלכו של פאנל ציבורי בהיכל התרבות בהשתתפות פרופ' לוי, התפרצו קרובי משפחתו של ה"תורם", אברהם סדגת, בקריאות מחאה חריפות, והצטרפו אליהם פעילים חרדים שהתארגנו מראש. שר הבריאות, שהשתתף בפאנל בעצמו, לקה באירוע לב. ברזילי לא התאושש לגמרי, וביוני 1970 מת ממחלת הלב. עד אז הספיק להתעמת מעל בימת הכנסת עם חברי הכנסת החרדים בנוגע להשתלת איברים, בעיקר קרנית וכליה. הדיון היה בהקשר של נתיחת מתים. חוק האנטומיה והפתולוגיה מסמיך שלושה רופאים לאשר נתיחה אנטומית כשהדבר חיוני להצלת חיים (הכוונה המקורית התייחסה לחשד ממוות במחלות מידבקות).

ברזילי הגן על הנוהג שהשתרר, ולפיו שלושה רופאים מאשרים נטילת איברים להשתלה, לעתים גם ללא הסכמת המשפחה. חברי הכנסת החרדים הצביעו על ליקויים שמצא מבקר המדינה – בין השאר קיומם של טפסים ריקים, חתומים מראש, המאפשרים לרופא המעוניין בכך לבצע נתיחה בגופה לפי שיקול דעתו. שר הבריאות תיאר זאת כ"ליקויים"; חברי הכנסת החרדים – כ"עבריינות פלילית".[5] הציבור החרדי יצא להפגנות ולפעולות מחאה אחרות, שחלקן לוּוּ בהפרות סדר.

ב־7 בפברואר 1969 נתן מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר רפאל גז'בין, הנחיה לבתי החולים בארץ, שקבעה כי במקרה של השתלת איבר, יש להקפיד על "הכללים והעקרונות שנדונו בזירה הבינלאומית", ולהקפיד על הפרדה בין הצוות המשתיל לצוות הרפואי שקובע את המוות.

גז'בין הבין כי שורש העניין אינו רפואי, כי אם התנהלותי; אך הממסד הרפואי וחברי הכנסת החילוניים שתמכו בו לא הבינו כי אין מדובר בעימות בין "דת" ל"מדע" (כפי שטען ברזילי מעל במת הכנסת). אמנם ההפרדה בין הצוותים היא תנאי חיוני להוגנות ולבניית אמון, אך היא רחוקה מלספק, בעידן ש"הרופא המטפל" ליד מיטת הגוסס אינו רופא המשפחה או הרופא האישי שבחר החולה, ושליווה אותו במהלך חייו, אלא רופא מזדמן בבית חולים ציבורי (גם אם הוא במקרה שומר מצוות), חוליה אחת, לעתים חלשה, בצוות רפואי־סיעודי־ביורוקרטי מורכב.

נקודה זו באה לידי ביטוי שנים רבות אחר כך עם מינויָם של "מתאמי השתלות" בבתי חולים.[6] מתאמים אלו אמונים גם על "איתור מועמדים" וגם על קבלת הסכמה לתרומה. הממסד יצר פונקציה ביורוקרטית שכל תפקידה הוא לקדם את ההשתלה, מבלי שקיימת פונקציה המבקרת את נאותות ההליכים, כולל זמינותם של משאבי טיפול נמרץ לחולים אנושים שאינם "תורמים פוטנציאליים".

על כן, בעיית האמון אינה בין חולה לרופא, כי אם בין הציבור לבין הממסד הרפואי־מדעי. עירוב התחומים של נתיחות מתים לשם מחקר, לשם הוראה, לשם השתלת איברים ועוד, רק החמיר את המשבר. ברזילי, גז'בין ועמיתיהם לא הבינו כי הממסד הדתי, ולפחות הרבנות הראשית, שימש בפועל פה ומייצג לאדם הפשוט נגד הממסד הרפואי. אין זה משנה כלל אם "האדם הפשוט" הוא דתי או אתיאיסט – אותו אדם ידע כי יש גורם משמעותי בחברה שנכנס לדיאלוג ביקורתי, ואפילו לעומתי, עם הממסד הרפואי בעניינים של הצלת חיים והגנה עליהם.

נוכח המשבר דרשו וחזרו ודרשו הפוליטיקאים החרדים לנקוט הליכים פליליים נגד רופאים שהפרו את הנהלים שנקבעו בחוק האנטומיה והפתולוגיה. בדבריו בכנסת, ח"כ הרב ד"ר קלמן כהנא מסיעת פועלי אגודת ישראל (רב הקיבוץ חפץ חיים, הנחשב לתלמידו הנאמן של החזון אי"ש) מנה את הליקויים בנושא זה עוד מתחילת שנות השישים:

אין חסינות משפטית לשום איש במדינה הזאת כשהוא עובר על חוק. הכנסת הייתה צריכה להזדעזע... אחרי שהתרענו על דברים במשך שנים רבות, אחרי שהתרענו על עצם החוק, על החינוך שהוא נותן לזלזול באדם. אחרי שהתרענו על אי־ביצוע החוק הרע הזה כרוחו וכלשונו.[7]

כפי שראינו בפרק 5, החוק אינו נוגד את ההלכה ואת דעות הפוסקים שעמם התייעצו הרופאים לקראת חקיקתו. אפילו בטענות שהועלו באותה ישיבה בכנסת לא עלה חשד של "זלזול בחיי אדם". בעיני חברי הכנסת החרדים, חוק המדינה אמור לשרת את ההלכה; אין למילותיו ערך עצמאי. אם לשון החוק תואמת את ההלכה, אך יישומו בפועל נוגד אותה, זהו חוק "רע". החשש לזילות בחיי אדם עלה בהקשר של השתלת הלב, ולדעת חרדים ורבים אחרים, עד היום לא בא על יישובו. עמדה דומה לזו שנקטו הח"כים החרדים ורבניהם הופגנה גם בעת ההצבעה על "חוק החולה הנוטה למות", שיידון בפרק הבא.

ההתנגדות של חברי הכנסת החרדים, והרב קלמן כהנא ביניהם, לחוק האנטומיה ב-1954, התבססה על דרישתם להסכמה מדעת לנתיחת גופות.[8] דרישה זו, בדומה לחשש ש"חוק החולה הנוטה למות" יביא ל"המתות חסד", ובדומה לחשש מפני זילות בחייהם של חולים סופניים בעידן רפואת ההשתלות, אינו שיקול הלכתי כשלעצמו. אדרבה. הפוליטיקאים החרדים העלו טענות אתיות מובהקות, ואף הטרימו את הביואתיקה כדיסיצפילנה חילונית (במובן זה שאינה מחויבת לדת ולאמונה מסוימות, אלא לערכים אנושיים משותפים). ההתנגדות הזאת שכנה בכפיפה אחת עם שיתוף פעולה מתמשך עם הרבנות, לפני חקיקת החוק, במהלכה ולאחריה.[9]

ב־1969, במקביל להתנצחויות בכנסת בין החרדים לשר הבריאות, מינתה המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית ועדה לנושא קביעת המוות, אך מסקנותיה לא פורסמו. הוועדה המליצה שאין להסתמך על קביעת מות מוחי, אלא יש צורך גם בדום לב כדי לקבוע מוות.[10]

בינתיים, השיעור הגבוה מאוד של כשלונות במאתיים השתלות הלב הראשונות בעולם גרר מורטוריום בפועל על הליך זה. השתלות בוצעו במספר מצומצם מאוד של מרכזים רפואיים עד להופעת תרופות חדשות לוויסות המערכת החיסונית בשנות השמונים; אז נפתחה הדרך לגל חדש, והרבה יותר מוצלח, של השתלות לב. התפתחות השתלות הכבד הייתה דומה: בשנות השישים בוצעו השתלות כבד ספורות. רובן נכשלו, וההליך נותר בשולי הרפואה הניסיונית עד שנות השמונים. השפעותיה של תרופה חדשה בשם צִיקלוֹספּוֹרִין על המערכת החיסונית דוּוחו ב־1972, הפרוטוקול המוצלח הראשון למקבלי איברים נוסח ב־1980, ומִנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) אישר את השימוש ב־1983.

ב-1973 מינתה ההנהלה של בית החולים "הדסה" ועדה פנימית לקביעת המוות במועמדים לתרומת איברים להשתלה. היא המליצה למעשה לאמץ את הקריטריונים של הרווארד למות המוח. בישיבתו ב-24 ביולי 1974 אימץ הוועד הרפואי של בית החולים את ההמלצות.

בפברואר 1978 (התאריך המדויק אינו ברור) ביצע פרופ' לוי ניסיון נוסף להשתלת לב, בחולה ערבי ישראלי, תוך שימוש בלב שנלקח מאדם שעוד בחייו תרם את גופו למדע.[11] השימוש בגופה נעשה בחתימת שלושה רופאים, כנדרש בחוק האנטומיה והפתולוגיה. ב־30 במארס 1978 פנה ח"כ הרב קלמן כהנא ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיעמיד לדין פלילי את פרופ' לוי על המעשה.

במאמר ארוך סקר כהנא את הוויכוח העולמי בשאלת קביעת המוות. טענתו העיקרית היא כי מושג "המוות המוחי" נולד אך ורק מתוך הרצון להשיג לבבות להשתלה. לחיזוק דבריו פרסם הרב כהנא תשובה של הרב פיינשטיין, שבה הביע תמיכה בעמדתו כי השתלת הלב אינה אלא רצח ה"תורם". [12] עד לחידושן של השתלות הלב בישראל בשנות השמונים לא ביצע לוי ניסיון נוסף להשתלה.

ח"כ שלמה לורנץ (אגודת ישראל) ניסה להפסיק את השתלות הלב בישראל באמצעות חקיקה.[13] חברי הכנסת החרדים לורנץ וכהנא הובילו את ההתנגדות להשתלות הלב, ועשו זאת בשם ההלכה ובגיבויו של פוסק ההלכה הרב פיינשטיין. אולם הטענות שהעלו לא היו הלכתיות, שכן הן לא הצביעו על איסור הלכתי כזה או אחר. היה ברור שאיש אינו מתכוון להרוג חולים, ושאם החולה נחשב מת על פי ההלכה, כבר ברגעים הראשונים למוות מותר – ואף מצווה – לנצל את הגופה כדי להציל חיים. בישיבה מיוחדת של ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, שכונסה לבקשתו של ח"כ לורנץ ב־5 ביולי 1978, העיד פרופ' אריה דורסט, כירורג בכיר ומנהל יחידת ההשתלות הראשונה בישראל, שהוקמה בהדסה ב־1972, ואמר בין השאר:

אם אין מבצעים השתלות לב, אנו מקריבים אחוז מסוים של האוכלוסיה. כל זה נאמר גם ב־1962 על השתלת כליות. כאשר עשו את השתלת הכליות הראשונה, התמותה הייתה 100 אחוז. ב־1962 אני ראיתי את הסטטיסטיקה של אחד המרכזים בארצות הברית. אני לא הבנתי איך המנתח יכול להמשיך לעבוד. במשך שנה שלמה מתו 68 איש והאיש המשיך לעשות השתלות. בזכותו אנחנו עושים היום השתלות עם אחוז תמותה אפסי...

אני אישית דיברתי עם שני הרבנים הראשיים. עם כליה אתה מוציא איבר לצורך החייאת נפש. הצלחנו להוציא הסכמה מקרובים דתיים יותר מאשר מקרובים חילוניים או פסבדו־דתיים. פניתי לרב בית החולים ואמרתי לו. ביקשתי ממנו אישור. קיבלתי מכתב שהוא תומך. שני הרבנים הראשיים נתנו תמיכה מלאה. כאשר הרב רקובסקי אומר שצריך להוציא – שום בעיות.

פרופ' דורסט דיבר על הרב יעקב רקובסקי (1921–2012), שהיה רב בית החולים הדסה מ־1957, וגם היה חבר בחברה קדישא. רקובסקי לא פרסם פסקי הלכה.

ב־1977, בכנס בהדסה על השתלת איברים בהשתתפותו של פרופ' דורסט, סיפר רקובסקי כי כאשר נפתחה יחידת ההשתלות בראשותו של דורסט, סוכם כי ניתן להמתין עד שעה וחצי מקביעת המוות כדי להנציל את הכליה, בלי להיכשל בחשש של נטילת נפש.[14] מסקנתו הייתה שאם יש "חולה לפנינו" חובה להוציא כליה בתנאים אלו, ובתנאי שהמשפחה נותנת את הסכמתה. רקובסקי כלל לא הזכיר השתלת לב, וגם לא את קביעת המוות על פי מצב המוח. עמדתו הייתה מסורתית מאוד: יש להקפיד על חלון זמן מסוים בין קביעת המוות לבין ביצוע פעולות בגופה, מחשש לטעות בקביעת המוות.

הדברים עמדו בהרמוניה מלאה לעמדת הממסד הרפואי. ראינו גם כיצד הציג דורסט את עמדת הרבנים בעניין השתלות של כליות שנלקחו מגופות שלִבן חדל לפעום, בדיון בכנסת על השתלת לב – הנסמכת בהכרח על אבחנה של מוות מוחי והנצלה מהירה מאוד של לב פועם. ראוי לשים לב לפער האומר דרשני בין עמדתו הציבורית של רקובסקי לדרך שבה הציג דורסט את הדברים בכנסת. בדברי פתיחה לערב עיון בנושא הנדסה גנטית, שהתקיים בהדסה ב־25 בדצמבר 1980, אמר הרב:

למעשה אין כל מציאות שההלכה תדון, לדוגמה, בנושא של השתלת לב, ותתייחס אליו בצורה חיובית. זאת כיוון שלא תיתכן פעולה זו מבחינה רפואית טכנית, אלא אם כן הקדימו ועקרו את לבו של התורם בעודו בחיים, ועל כך לא שייך לדון ולמצוא היתר בהלכה היהודית, אלא אם כן יקדימו חכמי ההלכה ויעקרו דיבר אחד מעשרת הדיברות ממקומו![15]

מהשיח הציבורי שהתנהל בשנות השבעים ניתן לקרוא בין השורות כי במערך בתי החולים של הדסה נשמרה במידה רבה המסורת של היוועצות עם רבנים, כפי שבאה לידי ביטוי בנושא נתיחות מתים. עם הופעתה של רפואת השתילות נמתח שיתוף הפעולה הזה למרחבים האפורים של חוסר תום לב ועצימת עיניים, אך תוך שמירה על חזות של אמון הדדי ושיתוף פעולה. מהצד האחר, חלוץ ההשתלות בישראל, פרופ' לוי, פעל במסגרת הסוציאליסטית של קופת החולים של ההסתדרות ובגיבויו של שר בריאות סוציאליסט־אתיאיסט. הם האמינו כי סיכונם של המועמדים להשתלה, שממילא נטו למות, והנזק הזעיר (אם בכלל) ל"תורמים", מצדיקים הצלת חיים באמצעות השתלת איברים, אפילו ללא נטילת רשות מהמשפחה. תמכו בהם בקולניות חברי כנסת מהשמאל החילוני, בעיקר שולמית אלוני.[16]

מנגד הקימו הפוליטיקאים החרדים קול זעקה כנגד מה שנחשב בעיניהם זילות בחייהם של הפגיעים ביותר: הנוטים למות, "תורמים" ו"מושתלים" כאחד. לא התקיים דיון ענייני שבו מכיר כל צד בחששותיו של הצד האחר. תחת זאת התנהל משחק תפקידים, שבו הרופאים והפוליטיקאים החילונים מקדמים את רפואת ההשתלות בשם המדע והסיכוי להציל את חייהם של רבים, בעוד החרדים נאבקים על יחס מכבד ומגונן כלפי הנוטים למות.

שני הצדדים נתנו פרשנויות יצירתיות לחוק האנטומיה, שלא התאים מלכתחילה לנסיבות של רפואת ההשתלות. המצדדים ניצלו פרצה הנוגעת לשימוש בגופות בנסיבות של חשש לבריאות הציבור, ואילו האוסרים אחזו בעמדה פוזיטיבית שלפיה, כל עוד אין היתר מפורש לנטילת איברים כשהלב פועם, מעשה כזה נחשב רצח על פי חוק העונשין. שני הצדדים לא נרתעו מהטעיית הציבור ונבחריו. דורסט הציג את עמדת הרבנים בנוגע להשתלת כליות מגופה ללא לב פועם, בדיון על השתלת לב; חברי הכנסת החרדים והרב של הדסה הכחישו בעוז את קיומו של פתח הלכתי כלשהו להתרת נטילת לב מחולה במצב של מוות מוחי כדי להציל את חייו של חולה אחר.

כמה שנים לאחר מכן, ואחרי שמועצת הרבנות הראשית לישראל דנה בהשתלת לב ואיברים נוספים, הודה הרב רקובסקי כי החשש לשלומו של המושתל הוא שיקול משני ביחס לחשש מפני שפיכת דמו של ה"תורם". רקובסקי אינו מתייחס ישירות לקביעת הרבנות הראשית כי בתנאים מסוימים ניתן לסמוך על "פרוטוקול הרווארד" לקביעת מוות על סמך "מוות מוחי". הוא הציע חידוש הלכתי: במצב שבו ודאי כי האדם עתיד למות בתוך זמן קצר מאוד, מותר לו לאדם להמית עצמו למען ערך חשוב, כגון הצלת חיים. כדוגמה הביא את עולי הגרדום משה ברזני ומאיר פיינשטיין, שבחרו לקפד את חייהם באמצעות רימון יד שהוברח לתא הנידונים למוות שבו שהו כדי שלא להיתלות בידי השלטון האנגלי.[17]

מסיפור זה ניתן לראות כיצד גלשו היחסים בין הרבנים לממסד הרפואי מהידברות כנה לשיח מקביל, שבו כל צד אוטם את עיניו מלראות חלקים שונים של המציאות. בתחילה, פרופ' דורסט מביא בכנסת את דבריו של הרב רקובסקי על נטילת כליות מגופה ללא לב פועם, בדיון על קצירת לב פועם; רקובסקי אינו מוחה או מתקן את הדברים. לאחר מכן, משהחלו לבצע בהדסה השתלות לב מחולים במצב של מוות מוחי, התעלם מכך הרב, והציג את ההיתר למעשה כסוג מיוחד מאוד של התאבדות. אין הוא מקבל את מות המוח כמוות, ואין הוא מזכיר כלל את הדיון בנושא זה.

עד 2008, המסגרת המשפטית להשתלה מן המת בישראל הייתה בגדר "opting out"י[18] בעידן שמונח זה עדיין לא היה בשימוש. הכוונה היא זו: ברירת המחדל היא שנטילת איברים להשתלה מצילת חיים מותרת, אלא אם כן אסרו זאת החולה עצמו או קרובי משפחתו. עמדה זו הובהרה בתשובה שכתב היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש, בתשובה לשאלה שהפנו אליו רופאי הדסה: "השאיר האדם בני משפחה, מותר לבצע בגווייתו ניתוח לשם הצלת חיים... זולת אם התנגד לכך בכתב בן זוגו, אחד מילדיו או אחד מהוריו".[19] אבל איש לא נתן את הדעת ללשון החוק היבש, בחברה ששוררת בה התנגדות עזה לשימוש בגופות המתים, ובייחוד בלי הסכמה מודעת ומלאה.

מאז ועד שהכנסת חוקקה חוק בנושא, ב-2008, מולאה בישראל מדיניות של opting in, היינו שאין ליטול איברים לשתילה ללא הסכמה מפורשת. מדיניות זו הייתה יישום בפועל של החוק האנגלי מ-1960 שנדון לעיל. מדובר בהסדרהopting in חזקה מאוד, שכן גם אם המנוח ציווה את גופו לשתילת איברים עוד בחייו, הם לא היו נקצרים ללא רשותם של בני המשפחה. ב-2008 עיגנה הכנסת את המדיניות הזאת בחוק, ובכך הפכה ישראל למדינה הראשונה בעולם שעברה ממתכונת של opting out למתכנת של opting in. זו התפתחות מדהימה לאור הכוונה המפורשת של המחוקקים להעלות את שיעור תרומת האיברים, ולאור הנתונים המצביעים על שיעור נמוך בהרבה של תרומת איברים במדינות שבהן נוהג opting in לעומת אלו שבהן נוהג opting outי [20].

לא ההלכה, לא לחץ ציבורי, וגם לא חשש מפני תביעות מנעו מרופאי הדסה מלקבל את ההנחיה המפורשת של היועץ המשפטי לממשלה להנציל איברים במתכונת של opting out. בדומה להתעלמות המוחלטת ברפואת היילודים מחוק החולה הנוטה למות, עניין שנדון בסוף הפרק הקודם, אנו רואים עד כמה קצרה ידו של החוק מלשנות תפיסות רפואיות רווחות. האירוניה היא שלאחר שהרופאים עצמם התעלמו מההיתר החוקי לשתול איברים, מתרעמת הקהילה הרפואית על משפחות המסרבות לתרום את איברי יקיריהם.

לרשימת המקורות - לחץ כאן

לרכישת הספר בהוצאת מאגנס - כאן.

נושאים קשורים:  ספר חדש,  "אתיקה רפואית ביהדות - היסטוריה",  הלכה והחוק הישראלי",  פרופ' יחיאל מיכל בר אילן,  רפואה והלכה,  השתלות לב,  חדשות,  מגזין
תגובות
אנונימי/ת
19.04.2019, 16:42

קראתי לא מזמן ספר מוצלח מאוד בשם "מפנקסו של רופא" על נושאי אתיקה והלכה, נראה שזה הטרנד החדש.

אנונימי/ת
20.04.2019, 14:16

מה לאמונה בישות עליונה ומנהגים שהתקבעו לפני מאות שנים ולרפואה עדכנית מבוססת עובדות?

הרופאים נלחמים על הצלת חיים. האחרים נלחמים על כבודו של המת.
במשך שנים רבות כרופא אני זוכר משפחות רבות שהתנגדו ללקיחת אברים מתורם שנפטר ואינני זוכר משפחה אחת שהתנגדה לקבל אבר להשתלה למען יקירם. המוכנות לקבל גוברת מאוד על המוכנות לתת.
החוק צריך להיות מאוד פשוט. למשפחות אין כול צד בעניין התאומה או בקבלת אבר.. לאף אחד אין הזכות למנוע תרומת אבר. הזכות לחיים גוברת על כול זכות אחרת. קביעת המוות צריכה להעשות ע"י צוות רופאים שאינו הצוות המטפל ואינו הצוות המשתיל. קדושת החיים קודמת להכול.