המרחב הרפואי שבו נפגשו החולה והרופא היה לפני שנים לא רבות מוגדר היטב, וגבולותיו ברורים וחדים: החולה היה פוגש את הרופא במרפאה או במחלקה בבית החולים. מעבר לגבולות פיזיים ידועים אלה, לא התקיים כמעט כל מגע ביניהם. מצב זה שימר את הריחוק שהיה נחוץ באותן שנים לשמירת מעמדו המקצועי של הרופא.
עוד בעניין דומה
איור: גיא מורד
התפתחות אמצעי התקשורת שינתה באופן מהיר ודרמטי את מידת הזמינות של הרופאים, והקטינה באופן ניכר את המרחק המקצועי בין הרופא והחולה – עד כדי טשטוש גבולות בין ה"פורמלי" וה"פמיליארי".
ראשונים היו מכשירי הזימונית (Beepers), אשר אפשרו לחולה לאתר, באמצעות גורם ביניים, את הרופא שלו גם מחוץ לגבולות הפיזיים של משרדו. התפתחות הטלפונים הסלולריים ועימם טכנולוגיות המסרונים (SMS) הפכו את הרופא לנגיש עוד יותר, כמעט בכל מקום ובכל שעה. המרחב הפרטי והמרחב המקצועי של הרופא החלו להתערבב זה בזה. הדואר האלקטרוני יצר מדיום נוסף שבו יכלו הרופא והחולה להחליף מידע רפואי מרחוק, מבלי שהחולה היה צריך לפגוש פיזית את הרופא. בכל צורות התקשורת האלה היו רק שני שותפים לקשר: הרופא והחולה. ניתן היה לכן לשמור בנקל על פרטיותו של החולה ועל סודו הרפואי.
הרשתות החברתיות הפכו בסערה מציאות דיסקרטית זו, והעלו לדיון חברתי נוקב את עתיד הקשר המסורתי שבין הרופא והחולה בעידן החדש של שקיפות חברתית עצומת ממדים.
ברשתות אלה, ובראשן Facebook, משתתפים מאות מיליוני אנשים המאוגדים בשרשרת של "חברויות" הולכות ומתרחבות. הרשת החברתית מאפשרת לכל אדם להציג את עצמו כפי שהוא בוחר לעשות, ולפרוש את חייו הפרטיים במלל ובתמונות ככל שירצה. כל אחד יכול לבחור את חבריו ברשת, תוך בחירה אישית של דרגת החשיפה, הפירוט והאינטימיות של מהלך חיי היומיום שלו בפני כל אחד מהם.
חיפוש מהיר ב־Google הראה כי מאמר מקוון, שהופיע ב־CNN.com ודן בשאלה "עד כמה כדאי להתיידד עם הרופא ברשת החברתית", עורר עשרות־אלפי תגובות. זו מציאות קיברנטית חדשה, אשר לקראתה עלינו להכין כללי התנהגות ראויה לציבור הרופאים.
מה עם ההיררכיה
המרחב הקיברנטי מאפשר לחולה לאסוף מידע על מחלתו, אך גם על הרופא עצמו. הוא עושה זאת לעתים בטרם פגש את הרופא, במהלך הטיפול או אחריו. האם ראוי כי רופא יקבל בחיוב הזמנה להימנות עם חוג חבריו של חולה הנמצא בטיפולו? לחלופין, האם ראוי כי רופא יזמין מטופל להצטרף לרשת החברים שלו?
האם תישמר ההיררכיה המקצועית כאשר החולה יהפוך ל"חבר ברשת", המשקיף בהתמדה אל תוך חייו הפרטיים של הרופא, כשהוא שותף למתרחש באירועים משפחתיים וחברתיים שבהם נוטל הרופא חלק? האם תישמר סמכותו המקצועית של הרופא לאחר שהמטופל צפה בו, לדוגמה, רוקד תחת השפעת אלכוהול במסיבה פרטית? די אם אותו רופא הוא "חבר" של "חבר", וזה העלה את תמונות הרופא לרשת מבלי ידיעתו.
ניתן להבין בנקל, כי החולה מחפש את קרבתו של הרופא, ובאופן מודע או לא מודע מבקש ליצור עימו קשרי ידידות מחוץ לגבולות המרפאה. אם יצליח בכך, כך נראה לו, ישפר את יחסו של הרופא ויזכה לתשומת לב רבה יותר בביקור הבא במרפאה.
יחסם של הרופאים לעניין זה חצוי: יש הרואים ברשת אמצעי נוסף לקשר מקצועי עם החולים, על אף הקושי המובנה ברשת לשמור על הסוד הרפואי: מקום שבו הם יכולים לפרסם את עצמם ולהרחיב את חוג חוליהם. זו גישה המונעת בעיקרה ממניעים כלכליים.
רבים יותר הם הרופאים הנמנעים מלשתף את מי שנמצא בטיפולם ברשת החברתית שלהם. עיקר החשש הוא מפני אותו טשטוש גבולות בין החיים המקצועיים והחיים הפרטיים של הרופא, ומפני חשיפת יתר בפני החולה. רופאים רבים נמנעים גם ממתן ייעוץ רפואי ברשת מסיבות נוספות: השקעת הזמן הנדרשת לכך ללא כל תמורה, חוסר היכולת לשמור על אחריות מקצועית נאותה, והחשש מתביעת רשלנות רפואית אפשרית עקב כך.
אין ספק, כי מציאות חברתית־דיגיטלית זו תשנה בשנים הקרובות את צורת הקשר בין הרופא והחולה. עלינו להתחיל ליצור כללי התנהגות נאותה של הרופאים גם במרחב החברתי הווירטואלי החדש הזה.
האם נכון יהיה לקבוע כלל גורף, שלפיו "מה שלא ראוי לומר או לעשות מול החולה בחדר המיון, לא ראוי להעלות לרשת החברתית"?
נייר העמדה בנושא הינו ניסיון ראשון להתמודד עם מציאות חדשה זו.
* פורסם לראשונה בכתב העת 'זמן הרפואה' גליון מס' 33, ינואר 2010
עוד בנושא:
רבע מהמטופלים שינו את הטיפול שהרופא קבע להם לאחר שגלשו באתרי אינטרנט רפואיים
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
